הבוקר הטיפוסי של שיר כוכב-יצחקי מתחיל ברחבת המטוסים של אל על. הרבה לפני שהנוסעים עולים למטוס היא כבר בתוכו, לבושה במדים אבל לא כאלו של דיילת, כי אם בדגמ"ח ונעלי עבודה. ידיה אוחזות בארגז כלים הכולל פליירים, קאטרים ומברגות והיא עובדת במאמץ ובמרץ כשהיא מחזקת ברגים, משמנת צירים, מחזקת את הכיסאות, מפרקת ומתקנת את רצפת המטוס.
שיר עובדת כטכנאית במחלקת פנים המטוס באל על מזה כשנה, כחמש שנים לאחר תום שירותה הצבאי כטכנאית מטוסים בצה"ל, ומספקת שירות למטוסים בטרם הם ממשיכים לטיסתם הבאה תוך בדיקת תקינותם בכל ההיבטים.
כיתר הטכנאים במחלקה, שיר בודקת בקפידה את תקינות פנים המטוס, עוברת על כל החלקים הנעים והקבועים, בקבינה, בתא הטייס, במטבחים, בשירותים, בודקת אותם היטב, ואם יש צורך, מחזקת ומתקנת את משענות הגב, המגשים הנשלפים ואת ציוד ההצלה על המטוס.
"רק כשאת בתוך הקבינה ומטפלת בכל חלק וחלק, את מבינה כמה חשיבות ומשמעות יש לכל דבר קטן על המטוס", היא אומרת.
"העבודה שלנו היא במשמרות. אני עובדת בעיקר במשמרות בוקר, אבל אני עושה גם משמרות צהריים שנמשכות עד הלילה, טיסות הן הרי מסביב לשעון", אומרת כוכב-יצחקי, "אני מגיעה לעבודה בבוקר, מחליפה בגדים, ומקבלת את המשימות מראש הצוות. מדובר בעבודות שונות בבדיקת תקינות המטוס, ולפעמים יוצא שעובדים על כמה מטוסים במקביל".
שיר אומרת כי העבודות משתנות, ישנן עבודות פיזיות יותר ופחות. "בחלק מהעבודות ממש מתלכלכים, כמו פירוק רצפת המטוס למשל, שאני יוצאת משם עם כתמים במכנסיים וידיים שחורות".
"מאוד. בחרתי בתחום כי הוא הכי לא קונבנציונלי. לפני שנחשפתי למקצוע בצבא לא הכרתי מישהו שעבד עם מטוסים, עם כלים כבדים וחימוש. זה מעניין אותי, זה שונה ולא נפוץ. השאיפה שלי הייתה לעשות תפקיד משמעותי עם אחריות ומצאתי בדיוק את מה שחיפשתי".
"כל הסביבה שלי תומכת מאוד. המשפחה שלי, האחיות שלי, כולם שמחים בשבילי, תומכים בי מאוד וגאים בי. הם ידעו שחיפשתי עבודה בתחום במשך זמן רב מאז שהשתחררתי מצה"ל והם שמחים שמצאתי מקום טוב, מקום שהוא ממש בית שאני מוצאת בו את עצמי ומרגישה חלק ממנו.
"גם החברים מפרגנים. לא יצא לי לשמוע תגובה לא מפרגנת, כמו: 'זה לא בשבילך'. אנשים שואלים אותי אם אשאר שם עד הפנסיה והתשובה שלי היא חד-משמעית, כן. אני לא רוצה לעבוד במשרד ואני מרגישה שאני מגשימה את עצמי בתפקיד הזה".
"עם הגעתי לחברה לאחר משבר הקורונה הייתי האישה היחידה במחלקה. פגשתי גברים שעבדו שם כבר 20 שנה, בלי נוכחות נשית, והופתעו שבחרתי את המקצוע הזה. אנשים ששמעו שהגעתי לעבוד באו לפגוש ולהכיר אותי והתחושה הייתה שכולם הגיעו במיוחד כדי 'לראות את הטכנאית החדשה בהאנגר, בפעולה'. היום אני מרגישה לגמרי בבית וחלק אינטגרלי מהצוות. יש כאן שמונה נשים נוספות בתפקידים טכניים".
"הקושי או האתגר הכי גדול הוא העניין הפיזי, אבל אני לא נותנת למגבלות פיזיות להפריד אותי משאר הצוות. אני עושה הכול ואם אני צריכה עזרה תמיד יהיה מישהו שיושיט יד, לא בגלל שאני אישה אלא בגלל שיש אצלנו ערבות הדדית ועזרה בין הקולגות במחלקה".
"המסר העיקרי שלי הוא לא לפחד. להאמין בעצמך גם אם אומרים לך שזה לא בשבילך, לקום ולעשות מה שאת רוצה וחולמת כי אף אחד לא יכול להגדיר לך מה את יכולה ומה לא. אם הייתי מקשיבה לכל מה שאומרים לי לא הייתי מי שאני היום".
גם את איילה רולוב, מנהלת ובעלים של מוסך פורמולה 1 בבאר שבע, כתמי שמן וגריז אינם מרתיעים. וודאי שלא רעש של מנוע, כלים ומקדחות שהפכו כבר מזמן לחלק משגרת היום שלה.
איילה מנהלת את המוסך, את צוות העובדים, ועובדת מול לקוחות בכל הקשור לטיפול בתקלות ברכב. "אני אוהבת מאוד את העבודה במוסך, את האופי הדינמי שלה ואת הניהול. תמיד התלהבתי מרכבים, ואני גם אוהבת את העבודה מול האנשים".
"אני דור המשך. ההורים שלי הקימו את המוסך בשנת 1983, ובילדותי הייתי מגיעה לשם בחופשות של בית הספר, לכן אפשר להגיד ש’גדלתי במוסך’. לאחר שהשתחררתי מהצבא, נכנסתי לעבוד בעסק המשפחתי באופן קבוע. אני עובדת במוסך כבר 28 שנה, כשבינואר 2019 הפכתי להיות הבעלים של המוסך בשותפות עם בעלי".
"המשפחה שלי תמיד תמכה בבחירה שלי כי זה העסק המשפחתי שלנו, ולחברים היה ברור מאליו שאנהל את המוסך. אף פעם לא התייחסתי אל המוסך כ'זירה של גברים'. תמיד הרגשתי נוח מאוד לעבוד שם".
"תחום תחזוקת הרכב נחשב לתחום 'גברי' מכל הבחינות. נשים פוחדות לקחת את רכבן לתיקון במוסך כי הן לא מבינות בתחום, למרות שגם לא כל הגברים מבינים בו. אבל נשים חוששות יותר שירמו אותן במוסכים. נשים ברובן לא רוצות לעבוד בתחום תחזוקת הרכב כי זה נחשב לתחום עבודה גברי הכולל עבודה פיזית קשה ומלכלכת. גם אני נתקלתי באתגר להוכיח ללקוחות שהם יכולים לסמוך עליי ועל המוסך שלנו למרות שמנהלת אותו אישה. בהתחלה הם היו מבקשים ממני לדבר עם 'המנהל' וכמובן שהתכוונו לגבר, אבל עם הזמן, ככל שהם הכירו אותי יותר הם הבינו שאני עושה עבודה לא פחות טובה, ויש אפילו יתרונות לניהול הנשי".
"לאישה יש אופי שונה. כשהיא עומדת בראש מוסך, השירות ללקוחות הרבה יותר ידידותי ואכפתי. לדוגמה, כשלקוחה שלי היא אימא עובדת, אני מבינה את הצרכים שלה מהרכב, את החשיבות לתקן אותו כמה שיותר בטוח וכמה שיותר מהר, כי היא צריכה אותו בהקדם לשגרת העבודה וגידול הילדים. כמובן, שאנחנו מתייחסים באופן שווה ללקוח גבר שנכנס למוסך. אני חושבת שהרגישות של אישה מנהלת לעובדים וללקוחות היא גבוהה יותר מאשר של מנהל גבר. אנחנו מקפידים מאוד בנושא לוחות הזמנים במוסך, בנושא הבטיחות, איכות העבודה, האמינות והאחריות".
בנוסף לעבודתה כמנהלת ובעלים של המוסך, איילה רולוב היא יו"ר הפורום לקידום נשים באיגוד המוסכים בישראל ופועלת על מנת לקדם נשים נוספות לעסוק בתחום.
"ב-2017 נבחרתי להיות חברת מועצה באיגוד המוסכים בישראל ומעצם כך, הייתי האישה הראשונה ששברה את 'תקרת הזכוכית' ונכנסה לאיגוד המוסכים. עד אז אף אישה לא התמודדה בבחירות לאיגוד המוסכים מאז קום המדינה", אומרת איילה, "מיד לאחר שנבחרתי לאיגוד המוסכים, הקמתי את הפורום לקידום נשים".
"אני רואה את ההזדמנויות הגדולות והרחבות שיש לנשים בתחום תחזוקת הרכב עם המהפכה של הרכבים החשמליים, כשמערכות הרכב הופכות להיות ממוחשבות והעבודה הופכת עם הזמן ליותר ממוחשבת ופחות פיזית. בנוסף, אני חושבת שנכון שנשים ייכנסו לתחום כחלק מקידום השוויון המגדרי בישראל ופתיחת אפשרויות תעסוקה נוספות לנשים, שקודם לכן היו פחות נגישות עבורן".
שופטת הכדורגל נופר סקורקה עוסקת בתחום השיפוט משנת 2016, שופטת בליגה הלאומית ושופטת בינלאומית, לצד עבודתה כבודקת תוכנה בחברת סמסונג. החלטתה להיות שופטת כדורגל מבוססת על שנים של משחק ואהבתה הרבה לתחום. "מאז שאני זוכרת את עצמי אני עם כדור", היא אומרת, "כבר מגיל צעיר אבא שלי היה לוקח אותי לראות משחקים בכל רחבי הארץ".
"התחלתי כשחקנית ועקב פציעות חוזרות ונשנות, 'חישבתי מסלול מחדש'. מנהל הקבוצה שבה שיחקתי הציע לי ללכת לקורס שופטות ומשם הכל היסטוריה".
"יש את הצד שפירגן מאוד ויש את האנשים שאמרו לי שאני 'לא שפויה' ושזה לא יהיה פשוט לשפוט בעולם גברי ושוביניסטי. לצערי, שופט כדורגל סופג את כל האמוציות של המשחק, הרבה קללות וזלזול", מספרת נופר, "עולם הכדורגל הוא עולם גברי, ואני מקווה שעם הזמן הוא יהפוך להיות ‘מנורמל’ ורגיל. אני חושבת שהאתגר המשמעותי הוא העניין הפיזי - להתמודד עם הפן הגופני".
"זה מצריך ממני להתאמן ולעבוד חזק כדי לא להיות שונה משאר השופטים. אבל אם יש שופטות ראשיות בליגות הבכירות של צרפת וגרמניה ועוזרות שופט בליגה האנגלית אז אין סיבה שאצלנו לא יהיו שופטות".
"אני חושבת שהסיבה היא החברה שלנו שהכתיבה את הכדורגל כעולם גברי. יש בישראל ובעולם שחקניות שיכולות להיות לא פחות טובות אבל אין מי שישקיע בכדורגל נשים כמו בכדורגל גברים, זה תלוי בתקציבים, ספונסרים ותקשורת. לדעתי אין הזדמנויות שוות באמת בין גברים לנשים ואני מקווה שכמו שיש התקדמות ושיפור בנושא בשנים האחרונות, נראה בעתיד את השוויון גם בתחום הזה ונוכל ליהנות גם בכדורגל נשים".
"אנחנו שונות מגברים בכך שאנחנו מצליחות 'להרגיע' את המשחק ולהביא את עצמנו, את האישיות שלנו כנשים. בסוף מספיק שאבוא לשחקן שהוא קצת עצבני, אחייך ואזרוק לו מבט וזה ירגיע אותו. אני מרגישה הרבה פעמים שנותנים לי אפילו יותר כבוד כי אני אישה, וכמו בכל ספורט צריך להבין שזה משחק עם הרבה אמוציות ולדעת שזה לא אישי. שחקן שמתלהם מגיע אליי כמה דקות לאחר מכן, כשהוא נרגע, ומבקש סליחה. זה משהו שלא ראיתי שקורה עם שופט כדורגל גבר".
"בעידן של היום, אין דבר כזה להסס או להרגיש שאת לא יכולה, כי את אישה. יש היום נשים חזקות מאוד ומלאות ביטחון שיודעות מה הן שוות. צריך לפעול בשביל להגשים, ואם אתן חולמות על תפקיד 'גברי' תגשימו את החלום. פרידה קאלו אמרה: ‘אני מציירת את המציאות שלי’. אז זה הזמן להתחיל לצייר".
"לנשים בחוץ שרוצות להיכנס למקצוע שנשלט באופן מסורתי על ידי גברים, אני אומר: 'יש לך זכות להמשיך בקריירה שעושה אותך מאושרת ומסופקת, בלי קשר למה שמישהו אחר חושב. זה המקום להראות לעולם שאת שייכת ולהוכיח לכולם שהם טועים, זכרי תמיד שאת יכולה לעשות כל מה שאת רוצה לעשות".
עוד במוסף
