ד״ר יהונתן ריינר (42), נוירולוג וחוקר מוח, מחלק את חייו בין שתיים מהאהבות הגדולות שלו: חקר המוח ואמנות. עבודות האמנות שלו מוצגות ונמכרות בגלריות ברחבי העולם. במסגרת עבודתו, ד"ר ריינר מוביל מחקר חדשני ששואף לאתר את הקשרים המדויקים שבין הדחף האמנותי לבין פעילותן של רשתות העצבים במוח. לדברי ריינר, שני התחומים משתלבים בתוכו בסוג של הרמוניה: "הנוירולוגיה נותנת לי גירוי שכלי, והאמנות מספקת את העושר הנפשי והרגיעה לעסוק ברפואה", הוא אומר. "כמי שנחשף להרבה חולי וסבל בעבודתו, היצירה תורמת לאיזון ולאיכות החיים שלי, אבל העניין שלי בה כחוקר הוא ברמה האבולוציונית והקוגניטיבית. מסקרן אותי לדעת מאיפה היצירתיות מגיעה? מה הערך שלה והאם אפשר לשלוט בה ואולי גם להפוך אותה לכלי טיפולי?״.
במסגרת המחקר, שנערך במחלקה לנוירולוגיה בבית החולים בילינסון על ידי ד"ר ריינר וד"ר עירית שפירא-ליכטר, מנהלת ה־ fMRI בבית החולים, התבקשו אמנים לצייר בזמן שמכשיר fMRI הדמיה תפקודית של המוח מתעד את הפעילות המוחית שלהם. זה מחקר ייחודי ופורץ דרך, שמטרתו להבין מה קורה במוח במהלך השלבים השונים של היצירה. במקביל, מנהלים ד"ר ריינר וד"ר שפירא־ליכטר מחקר נוסף הבוחן דחף יצירתי בקרב חולי פרקינסון. ״להבדיל מיצירתיות מחשבתית ומוזיקלית, אמנות פלסטית חזותית היא תחום שכמעט ולא נחקר במדעי המוח", מסביר ד"ר ריינר.
תחום חקר היצירתיות התקדם משמעותית בשנים האחרונות. בעבר, היכולת לשאול שאלות מחקריות על תהליכים קוגניטיביים התבססה על מילוי שאלונים, ניתוחים פסיכולוגיים וכלים אחרים מעולם מדעי הרוח. כיום אמצעי דימות מתקדמים כמו fMRI מאפשרים לבחון פעילות מוחית בזמן אמת, ולהבין טוב יותר את הבסיס הנוירו-ביולוגי של היצירה. ״אם היינו מדפדפים בירחון רפואי-מדעי לפני כעשור, לא היינו מוצאים אפילו מאמר אחד על יצירתיות״, מסביר ד״ר ריינר. ״היום יש באזז עולמי, מחקרים בנושא מתפרסמים בכל כתבי העת״.
האמן זקוק לחופש תודעה אבל גם למנגנון ביקורת שיאפשר לו לקבל החלטות בכל צומת דרכים" בתהליך היצירה. אחרת הוא כלוא בלופ אינסופי של רעיונות מבלי יכולת לבחור וליישם אחד מהם”
"עד השנים האחרונות, המידע על ציירים שעבודתם הושפעה ממחלת מוח כלשהי נבע לא מיכולות דימות אלא מהפתולוגיה. חלקם עברו נתיחה שלאחר המוות וכך הרופאים הסיקו מסקנות על הקשר שבין המחלה לאמנות. יש ציירים שעברו אירוע מוחי וניתן לראות זאת בציורים שלהם, למשל אובדן של שדה הראייה הימני. יש אמנים שציירו בסגנון ריאליסטי מדויק, ולאחר שחלו במחלה ניוונית של המוח החלו לצייר מופשט. אצל סלבדור דאלי, לדוגמה, חושדים כי היה חולה פרקינסון, וככל שהמחלה התפתחה כך סגנון עבודותיו השתנה״.
המידע שנאסף עד כה במחקר של ד״ר ריינר וד״ר שפירא-ליכטר, מחזק את הספרות המקצועית הקיימת. במהלך היצירה נבנים במוח יחסי גומלין בין שתי רשתות עצביות, שאמורות להיות מנוגדות אבל בפועל משלימות זו את זו. הראשונה היא רשת ברירת המחדל DMN קיצור ל־ (Default Mode Network). זוהי רשת מוחית שבתחילה התייחסו אליה כאל רעש רקע בלבד, אבל עם הזמן התברר שיש לה תפקיד קריטי במגוון תהליכים פנימיים כמו רגש, אמפתיה, זיכרון, נדידת המחשבות והיכולת לדמיין את העתיד. הרשת הזו חיונית גם לתהליכי היצירה, בהם האמן צולל לתוך מצב תודעתי חופשי שמאפשר לרעיונות לצוץ ולהתפתח. יוצרים רבים מדווחים על תחושה מדיטטיבית של ניתוק מהמציאות בתהליך היצירה. כאן נכנסת לתמונה הרשת האקזקיוטיבית, שאחראית על שיפוט וביקורת. שיתוף הפעולה הזה הכרחי לצורך יצירה מכיוון שעל מנת ליצור, האמן זקוק לחופש תודעה אבל גם למנגנון ביקורת שיאפשר לו לקבל החלטות בכל צומת דרכים בתהליך היצירה. ללא המערכת האקזקיוטיבית, הוא עשוי להיות כלוא בלופ אינסופי של רעיונות מבלי שיוכל לבחור וליישם את אחד מהם.
המחקר שנערך בבילינסון בודק באופן חדשני בזמן אמת את הקשר בין שלבי ההתנהגות היצירתית לבין מה שמתרחש במוח של האמן. סריקת המוח מייצרת תיעוד ברזולוציה של שניות, ומאפשרת לבדוק מה קורה במוח ברגעים קריטיים במהלך היצירה, למשל ברגע ההשתהות לפני קבלת החלטות כמו שינוי מקום על נייר או החלפת צבע. בדיקה של הפעילות המוחית שמתרחשת באותם רגעים מיוחדים כבר הובילה למספר ממצאים מסקרנים. למשל, החוקרים מציגים לנבדק תמונה ומבקשים ממנו לייצר בהשראתה יצירה חדשה. רישום פעילות המוח מתבצע עוד לפני התחלת העבודה על הציור, בשלב בו האמן מתכנן את היצירה. החוקרים סבורים שבשלב הזה יש תפקיד חשוב לרשת ברירת המחדל שמגלגלת רעיונות חדשים. לאחר מכן מצטרפת המערכת האקזקיוטיבית, שנותנת פידבק לתהליך.
"השאלה הזאת מתחברת למחקר השני שאנחנו מקיימים על המוח החולה", מספר ד״ר ריינר. "התקווה היא שיום אחד נצליח לסייע לחולי פרקינסון ומחלות ניווניות אחרות של המוח, בזכות המידע שאנחנו אוספים על יצירתיות. ידוע, למשל, שחולי פרקינסון רבים שלא היו יצירתיים לפני המחלה – לא נגעו במכחול, לא יצרו בחימר או כתבו – מתחילים לפתע ליצור אמנות באופן כפייתי. הסיבה לכך קשורה, ככל הנראה, לאובדן דופמין – הורמון ומוליך עצבי חשוב במוח (נוירוטרנסמיטור) ולשינויים ניווניים נלווים במוח. הנחת היסוד שלנו היא שבגלל חוסר איזון בדופמין, אצל חלק מהחולים נוצר חוסר איזון של מערכת האיזונים והבלמים, ומכאן נפתח סכר לשפע של יצירה. כלומר, רשת ברירת המחדל עובדת אבל בשל שינויים ניווניים של הרשת האקזקיוטיבית, חסרים יחסי הגומלין של שיפוט ובקרה״.
"אצל חלק מהחולים, העלאת רמות הדופמין במוח גורמת לפיתוח התנהגות כפייתית שלעיתים מאפיינת אנשים סופר-יצירתיים. הם יכולים להפוך למהמרים, להיפר-סקסואלים, למכורים לשופינג וכדומה. אחת ההשערות היא שיצירה בכלל ואמנותית בפרט קשורה גם לרשתות של פידבק חיובי שאנחנו רואים גם בהתמכרויות. כשאדם נמצא בתוך תהליך היצירה, הסיפוק העצום שלו ממנו מייצר רצון לעוד ועוד מהגורם הממכר. חלק מחולי הפרקינסון מפתחים אובססיה יצירתית. הם יכולים להתעורר באמצע הלילה עם דחף בלתי נשלט לכתוב או לצייר״
"לא בהכרח, אבל יש מקרים שבהם פורץ פתאום משהו איכותי שהיה חבוי כל השנים. מה שמעניין זו האובססיביות ליצור: כשהמוח בריא ומתבצע תהליך יצירה, שתי המערכות פועלות יפה במשותף. יש בחירות מושכלות וביקורת עצמית שוטפת. במוח חולה יכול להיות קיים רק הדחף ליצור״.
"אם נבין לעומק איך אפשר להפעיל את המערכות המוחיות האלה, יש כאן פוטנציאל לכלי טיפולי חדש. יש חברות סטארט-אפ שעוסקות כבר היום בפיתוח יישומים כאלה. המטרות הן, למשל, לחזק יצירתיות של עובדים ומנהלים באמצעות מניפולציה על רשתות העצבים במוח. אין סיבה שזה לא יקרה. לפני שלושים שנה אף אחד לא חשב שאפשר לשפר ריכוז באמצעות מתן ריטלין. אני מאמין שבעתיד תהיה לנו תרופה או גירוי מוחי כלשהו, שיאפשר להציב את היצירתיות האנושית במקום חדש. המדע פותח הזדמנויות לא רק לחיזוק היצירתיות, אלא גם למניעת שחיקה, חיזוק ביצועים וסיפוק. אנחנו כבר מחכים לרגע שנוכל לחבר נתונים משני המחקרים שלנו, ולהבין לעומק איך אפשר לפתח יצירתיות ללא כפייתיות״
"לפני עשר שנים אף ירחון רפואי לא הציג מאמרים על יצירתיות – היום יש באזז עולמי. המדע מתחיל לגלות איך רשתות במוח משפיעות על יכולת הביצוע שלנו״
